שמעתם את החדשות? שערורייה חדשה עומדת בפתח. פוליטיקאי אחד (לא ננקוב בשמו) אמר או עשה משהו לא נכון, תלוי איך יפרשנו את החוק.
לא מזיק, אתם אומרים? טוב, כאן יכולה להתחיל השערוריה. העיתונים כבר קולטים שמשהו לא בסדר ומתחילים לשאול שאלות. ואז – מי יודע מה ומתי? – ימנו איזו ועדת חקירה והמידע יתחיל לטפטף. יתחילו לבדוק את שיחות הטלפון וההתכתבויות בדוא"ל, יחקרו את העדים, יעלימו עובדות... הרדיו והטלוויזיה יעסקו רק בכך.
כבר גיליתם על מה אני מדבר? ובכן, אני לא מתייחס כאן לפרשייה מסוימת כלשהי, אלא לדפוס השולט בכל שערורייה פוליטית. מישהו עשה טעות ואחר-כך הוא מנסה להכחיש, ואז אנו מנסים לתפוס אותו בשקר. אם הוא בר-מזל הוא יצא בלי כל שריטה, ואם הוא בר מזל פחות הוא יפרוש מתפקידו כדי "לבלות יותר עם המשפחה".
כל זה גורם לי לתהות אם לא היה עדיף למנהיג, בטווח הקצר והארוך גם יחד, אילו היה מסתכל לציבור בעיניים, אומר "טעיתי, אני מתנצל" ומבקש לשקם את עצמו בעיני בני עמו ובעיני האלוקים.
כשאנו מתבוננים בפרשת השבוע אנו מגלים כי בניגוד לרוב אנשי הציבור הנבחרים בני זמננו שמתפתלים ומכחישים שעשו טעות כלשהי, עד כדי הריסת הקריירה שלהם, מנהיג יהודי בזמנים עברו היה מודה בטעותו בפומבי ומציע קורבן לאלוקים ככפרה על חטאו.
המלך – כראש האומה – נהג לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להמחיש את מחויבותו המתמשכת למצוות התורה, והעם היה שמח לדעת שמנהיגם מכיר בפגמיו ובחולשותיו ומוכן לטפל בהם באופן גלוי.
כולנו יורדים מן הפסים לפעמים, בין אם זה בנישואין, בעניינים כספיים או במערכות היחסים שלנו. בפנינו עומדות שתי אפשרויות: להכחיש את העבר ולסרב להתייחס לעתיד, או לפעול כמנהיג אמיתי ולהתייצב באומץ מול חולשותינו. הפיתוי הוא לבחור בקיום שכולו נפתולים וניסיונות נואשים לטייח את הבעיה, אלא שחלופה זו, שהיא לכאורה הקלה יותר, עתידה רק להשקיענו עמוק יותר בבוץ, שכן הכיסוי והטיוח רק מכפילים ומשלשים את חומרתו של החטא המקורי.
רק כאשר נהיה מוכנים להתייצב בפני היצרים שלנו ולהתחייב ביושר ובפומבי להיטיב את דרכינו – רק אז נפגין את יכולת השיפור העצמי שלנו, את יכולתנו לפעול במרץ ואת כישורינו למנהיגות אמיתית.
